פילפל לא נולדה במשרד. היא נולדה מתוך הבלגן.

קוראים לי עדי קטוני. שנים עבדתי במשאבי אנוש — ראיינתי, גייסתי וליוויתי אנשים אל העבודה הנכונה — ואז, עם שלושה ילדים בבית (אמה, אדם ואלי), עשיתי בעצמי את הקפיצה שהכי פחדתי ממנה: יצאתי לעצמאות.

גיליתי עולם שלם שאף אחד לא הכין אותי אליו. לא חסר לי ידע מקצועי — חסר לי סדר. פתאום אני המוכרת, המטפלת, הנהלת החשבונות ושירות הלקוחות, וכל זה מהטלפון, בין כביסה להסעה.

היום אני מלווה נשים בדיוק בקפיצה הזאת — אל העצמאות. וראיתי, אצל אחת אחרי השנייה, את אותו ערב חוזר על עצמו: הילדים נרדמו, ובמקום לנוח פותחים את הטלפון. לחזור ללקוחה שכתבה בבוקר, לוודא שהמקדמה נכנסה, לשלוח תזכורת למחר שלא תישכח.

שעה, לפעמים שתיים, של ניהול — אחרי יום שלם של עבודה אמיתית. לא כי הן לא מסודרות. כי הכלים שבידיהן פשוט לא נבנו בשבילן.

כל מערכת ל"עסק קטן" נבנתה בעצם לחברה עם צוות, באנגלית, ורק תורגמה לעברית בדיעבד. היא מודדת "פייפליין" ו"לידים חמים", מבקשת להגדיר הרשאות לעובדים, ומניחה שמישהו אחר עושה את האדמיניסטרציה.

אבל בעסק של אדם אחד אין "מישהו אחר". יש אותך. הבנתי שמגיע לעסק של אדם אחד כלי שנבנה בדיוק בשבילו.

אז בניתי מערכת אחת: רגועה, בעברית, מהנייד, בדיוק בכמות שעסק של אדם אחד צריך. ולכל מקצוע נתתי לה את הצורה והמילים שלו. מאמנת הורים מקבלת "משפחות" ו"מסעי ליווי"; מאפרת מקבלת "אירועים" ו"ניסיונות איפור". אותו לב, מוצר משלך.

ככה נולד הרעיון של פילפל. וכל מקצוע חדש שמצטרף מקבל את המוצר שלו — בלי שנבנה מההתחלה. פילפל היא כלי לאדם אחד, ששומר עליו מסודר — ואז נעלם מהדרך ומחזיר לך את הזמן.